גורלם של 'יוצרי הסצנה': האלה סרחאן ועוכאשה נשכחים עשור לאחר יוני

הברכה האחרונה שהגישה המגישה הפורשת האלה סרחאן לנשיא מצרים עבד אל-פתאח א-סיסי לרגל יום השנה ל-30 ביוני, שבה והאירה את היעדרותה הממושכת מהמסך הקטן. סרחאן, שתיארה את הנשיא כמושיע המדינה מ'פיגור וטרור', אינה מוצאת עוד במה להבעה מלבד עמודה האישי, לאחר שתוכנית הטלוויזיה שלה הופסקה בעקבות ניצחון התנועה שהייתה בין הדוגלות הבולטות בה, מה שמשקף את אופי התמורות הפוליטיות המתרחשות לאחר אירועים גדולים.

בהקשר קשור, שמו של תאופיק עוכאשה בולט כאחת הדמויות המעוררות מחלוקת ביותר, כאשר הכותב מתאר אותו כ'מפציץ המהפכה' האמיתי דרך ערוץ אל-פרעין. למרות תפקיד זה, הוא מצא את עצמו מחוץ לאור הזרקורים לאחר סגירת ערוצו וביטול חברותו בפרלמנט, והפך למודל למה שהמאמר תיאר כ'יצירת מנהיגי מעבדה' שהחליפו את הפנים המקוריות שהובילו את הסצנה בהתחלה, מה שמאשש שכוח תקשורתי לבדו אינו מבטיח הישארות במעגלי ההשפעה.

המאמר סוקר גם את גורלה של היועצת המנוחה תהאני אל-ג'באלי, שחשבה שתפקידה בבית המשפט החוקתי יעניק לה חסינות פוליטית בעידן החדש. הכותב מספר כיצד תקוותיה התבדו לאחר שלא מונתה למועצות המחוקקות, ועד לאירוע בשדה התעופה בקהיר שראתה בו עלבון להיסטוריה שלה כאשר אולצה לחלוץ את נעליה במהלך הבידוק, אירוניה המשקפת את שינוי מאזני הכוחות ונטישת המשטר את בעלי בריתו מהשלב המעבר ברגע שהמצב התייצב.

הכותב מסיים את חזונו בשיחה על 'עשרת המיקרופונים' והתמורות שחלו בפני התקשורת המצרית, כאשר הוא רואה דמיון רב במאפיינים ובהופעה בין המגישות החדשות כאילו הן עותק 'פוטוקופי'. בעוד עוכאשה נשאר פורש בפנים וסרחאן בחוץ, הכותב מציין את סבלו האישי כעיתונאי שנמנע ממנו לחדש את דרכונו, ורואה בכך ש'העולם הוא אשליה' המפרידה בין אהובים ומשנה את מרכזי הכוח בין לילה ויום.

המהפכות אוכלות את בניהן, ועל כך הזהרתי אותם מההתחלה, אך הם אינם אוהבים את היועצים.