אחרי אלף ימים ...וההשמדה נמשכת

ד"ר עקל סלאח: הפלסטינים הוכיחו יכולת עמידה יוצאת דופן והיאחזות באדמתם למרות מה שקרה, באמצעות המצאת דרכים להסתגל לתנאים הקשים.מאג'ד הדיב: היעדר בהירות בתנועת חמאס לגבי מטרות ואסטרטגיות מנע מהחוק הבינלאומי להגן על הפלסטינים, במיוחד לאחר מבצע "מבול אל-אקצא".ד"ר תמרה חדאד: ישראל, למרות ההרס הנרחב שגרמה ושליטתה על כ-70% משטח רצועת עזה, לא הצליחה לסיים את שורשי הסכסוך או לכפות פתרון סופי בכוח.מוחמד אבו עלאן דראגמה: רצועת עזה נעה לעבר מציאות המבוססת על חלוקה לשלושה אזורים, והשיקום לא יהיה קרוב, והמצור יימשך בצורות שונות בהשתתפות אמריקאית.ד"ר חוסיין אל-דיק: ההתעניינות הבינלאומית בסוגיה הפלסטינית לא תורגמה למסלול מדיני ממשי, והיוזמות נותרו בעלות השפעה מוגבלת לנוכח עיסוק האזור במשברים אחרים.האני אבו אל-סבאע: כל מוצא אמיתי למשבר בעזה לא יושג באמצעות סיוע הומניטרי, אלא באמצעות פתרון מדיני צודק שיבטיח לעם הפלסטיני את זכויותיו.

רמאללה - מיוחד ל"אל-קודס"-

חלוף כאלף ימים למלחמת ההשמדה הישראלית ברצועת עזה מהווה נקודת מפנה במסלול הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, שהביאה עמה שינויים עמוקים ברמות ההומניטריות, המדיניות, המשפטיות, האזוריות והבינלאומיות, והעלתה שאלות מהותיות לגבי עתיד הסוגיה הפלסטינית.סופרים, אנליסטים פוליטיים, מומחים ופרופסורים באוניברסיטאות, בשיחות נפרדות עם "אל-קודס", רואים כי ההתפתחויות הקשורות למלחמה ברצועת עזה משקפות את המשך המבוי הסתום המדיני והחמרת העלות ההומניטרית, לנוכח היעדר יוזמות מכריעות המסוגלות לעצור את ההסלמה, למרות העניין הבינלאומי הגובר בסוגיה הפלסטינית והתרחבות קריאות למציאת פתרון מדיני שיבטיח את סיום הסכסוך. הם מציינים כי המלחמה הותירה אסון הומניטרי חסר תקדים ברצועת עזה, שהתבטא בהרס נרחב של התשתיות, עקירה המונית, ומשבר מחיה, בריאות וחינוך חונק, עם המשך פגיעה באזרחים ושליטה על שטח נרחב מרצועת עזה. השלכותיה התפשטו גם לגדה המערבית, שחוותה הסלמה חסרת תקדים מאז 1967, שכללה הרג, הפקעות, התנחלויות ותקיפות, לנוכח היעדר יעילות בינלאומית המסוגלת להרתיע את ההפרות.אחת התחנות הקשות ביותר בהיסטוריה הפלסטיניתהסופר והחוקר הפוליטי ופרופסור למערכות פוליטיות השוואתיות, ד"ר עקל סלאח, מדגיש כי חלוף יותר מאלף ימים למלחמה הישראלית ברצועת עזה מהווה אחת התחנות הקשות ביותר בהיסטוריה הפלסטינית, ומסביר כי המלחמה לא כוונה רק לבני אדם, אלא פגעה בכל מרכיבי החיים, בנוסף לרעב ועקירה, מה שמשקף את האמת של המדיניות הישראלית כלפי הפלסטינים.לדברי סלאח, מלחמה זו הראתה את דבקות הפלסטינים במטרה לסיים את הכיבוש ולהקים את מדינתם, ואישור כי ההתנגדות תישאר כל עוד הכיבוש נמשך. הוא מציין כי ישראל שאפה באמצעות היקף ההרס והאבדות בנפש למנוע הישנות אירועי השבעה באוקטובר 2023, ולנסות "לכופף את התודעה" הפלסטינית וליצור מציאות שתגביל כל התנגדות עתידית, אך היא לא הצליחה להתגבר על השלכות אירועים אלה.הוא רואה כי המלחמה חשפה באופן חסר תקדים את חוסר האונים של המערכת הבינלאומית ואת כפל הסטנדרטים שלה, לאחר שהמוסדות הבינלאומיים והחוק הבינלאומי כשלו בעצירת המלחמה או בהגנה על אזרחים, מה שהוביל לשחיקת האמון בלגיטימיות של המערכת האו"מית.סלאח סבור כי הפלסטינים הוכיחו יכולת עמידה יוצאת דופן והיאחזות באדמתם, למרות ההרס הנרחב והמשך המצור, באמצעות המצאת דרכים להסתגל לתנאים הקשים, בין אם בטיפול, בחינוך או בהבטחת מרכיבי הקיום.הפלת תפיסת ההרתעה הישראלית המוחלטתסלאח מדגיש כי אחת התוצאות הבולטות של המלחמה היא גם הפלת תפיסת ההרתעה הישראלית המוחלטת, לאחר שההתפתחויות הראו את שבריריות המערכות הביטחוניות, הצבאיות והטכנולוגיות הישראליות, וחשפו את מוגבלות הדוקטרינה הצבאית הישראלית המבוססת על מלחמות מהירות, לעומת המשך מלחמת התשה ארוכה, שהדגישה את חשיבות ההסתמכות על היכולות העצמיות הפלסטיניות בהתמודדות עם השלכות המלחמה.סלאח מציין כי המלחמה חיזקה את התודעה הלאומית הפלסטינית ואת הדבקות בזכויות, והדגישה את התפקיד הגובר של עמים ותנועות סטודנטים ברחבי העולם בהחזרת הסוגיה הפלסטינית לחזית העניין הבינלאומי, ורואה כי תנועה זו תרמה להחלשת הנרטיב הישראלי ולחשיפת השלכות המלחמה על תדמיתה של ישראל בעולם.לגבי התרחישים האפשריים, סלאח מציג שלושה מסלולים עיקריים: הראשון הוא הצלחת המתווכים להגיע להסדרים מנהליים שיובילו ועדת טכנוקרטים לניהול רצועת עזה, ורואה כי אפשרות זו עומדת בפני לחצים ישראליים ואמריקאים הקושרים את השיקום לסוגיית פירוק ההתנגדות מנשקה.התרחיש השני, לדברי סלאח, הוא המשך מלחמת ההתשה אם המשא ומתן ייכשל והפעולות הצבאיות ומדיניות הרעב יימשכו, מה שיחמיר את המשבר ההומניטרי.התרחיש השלישי, לדברי סלאח, מבוסס על בינאום התיק הביטחוני של רצועת עזה באמצעות הסדרים הכוללים הפסקות אש זמניות ופיקוח של כוחות בינלאומיים או ערביים, אפשרות שעשויה להגביל את ההחלטה הלאומית הפלסטינית ולהעניק לישראל השפעה ביטחונית רחבה יותר, במיוחד על המעברים.אי ניצול ניסיונות קודמיםהסופר והחוקר הפוליטי מאג'ד הדיב מדגיש כי חלוף אלף ימים למלחמה הישראלית על רצועת עזה מחייב הסקת לקחים ברמות ההומניטריות, המשפטיות, המדיניות והתקשורתיות, ומסביר כי הלקחים ההומניטריים הבולטים ביותר הם הצורך להפוך את הגנת האזרחים לעדיפות קודמת לכל עימות צבאי או מדיני, ורואה כי היה צריך להבטיח את מרכיבי עמידת התושבים לפני נקיטת כל אפשרות צבאית.הדיב מדגיש כי מה שהפלסטינים חווים היום של עקירה נרחבת, קריסת שירותי הבריאות והחינוך, ואובדן מרכיבי החיים הבסיסיים ביותר, הוביל לירידה חסרת תקדים ברמת החיים, והכניס את החברה לתנאים הומניטריים קשים שהשתקפו במבנה החברתי וההתנהגותי של תושבי הרצועה.היעדר הגנת אזרחיםבמישור המשפטי, הדיב רואה כי המלחמה הראתה את היעדר כל השפעה ממשית של החוק הבינלאומי והחוק ההומניטרי הבינלאומי בהגנה על אזרחים, למרות מה שחוותה רצועת עזה של הרג, הרס ועקירה, ורואה כי הדבר קשור גם להיעדר אסטרטגיות פלסטיניות ברורות.הוא שואל על המטרות שהניעו את תנועת חמאס לבצע את מבצע השבעה באוקטובר 2023, והאם היא נועדה להקים מדינה פלסטינית, או להגשים פרויקט מדיני אחר, ורואה כי היעדר בהירות בתנועת חמאס לגבי מטרות ואסטרטגיות מנע מהחוק הבינלאומי להגן על הפלסטינים, במיוחד לאחר מבצע "מבול אל-אקצא", לנוכח קיומה של הרשות הפלסטינית כבעלת הלגיטימיות המדינית והמשפטית.החולשה הפלסטינית והפילוגבמישור המדיני, הדיב סבור כי המשך הפילוג הפלסטיני והיעדר אסטרטגיה לאומית מאוחדת מבוססים על ניגוד בין מטרות הרשות הפלסטינית למטרות תנועת חמאס, מה שמנע ניצול יחסים ערביים, אזוריים ובינלאומיים לשרת את הסוגיה הפלסטינית או לבנות על ההשלכות המדיניות של המלחמה.הדיב מדגיש כי השגת כל הישג מדיני מחייבת איחוד העמדה הפלסטינית, והסתמכות על החלטות הלגיטימיות הבינלאומית, עם סקירה תקופתית של תוכניות ואסטרטגיות כדי להבטיח את התאמתן לשאיפות העם הפלסטיני לעצמאות.הדיב סבור כי ביצועי התקשורת הפלסטינית התמקדו בהעברת עובדות מהשטח מבלי לפתח שיח תקשורתי מאוחד המסוגל להשפיע על דעת הקהל העולמית או על מדיניות המדינות התומכות בישראל, ומציין כי ההסתפקות בהצגת היקף הסבל לא הספיקה כדי לחולל שינוי מדיני בעמדות מדינות אלה.ייצוב הפסקת אשלגבי התרחישים האפשריים לרצועת עזה, הדיב מעריך כי תוצאות השלב הבא ייקבעו לפי מסלול המשא ומתן והעמדה האמריקאית, בנוסף לעמדות הצדדים האזוריים, ובראשם סעודיה, מצרים וקטאר.הדיב סבור כי התרחיש הסביר ביותר הוא ייצוב הפסקת אש שלאחריה יוקמו הסדרים זמניים לניהול הרצועה ושיקומה, ולא הגעה להסדר מדיני כולל, לנוכח היעדר מתמשך של הרשות הפלסטינית והלגיטימיות הבינלאומית, והמשך שליטת תנועת חמאס על הרצועה.המשך שחיקת ההתנגדותהדיב מציין כי קיים תרחיש נוסף הכולל המשך שחיקת ההתנגדות, בין אם ברמת המבנה הארגוני שלה או ביכולותיה האנושיות, באמצעות המשך הפעולות הצבאיות הישראליות בקצב התואם את החישובים הביטחוניים והמדיניים הישראליים עד למועד הבחירות, ורואה כי מסלול זה מצטלב עם האינטרסים של ממשלת ישראל ותנועת חמאס בשמירה על הסטטוס קוו בשלב הבא.הדיב רואה כי המשך מציאות זו יוביל להידרדרות הומניטרית נוספת ולשחיקת יכולות הפלסטינים, ומאיים על מה שנותר ממרכיבי חייהם ברצועת עזה.נקודת מפנה להערכת מסלול הסכסוךהסופרת והחוקרת הפוליטית ד"ר תמרה חדאד סבורה כי חלוף אלף ימים למלחמה על רצועת עזה מהווה נקודת מפנה להערכה מחדש של מסלול הסכסוך הפלסטיני-ישראלי, לא רק מנקודת מבט של העלות ההומניטרית, אלא גם מבחינת השינויים המדיניים והאסטרטגיים שהמלחמה יצרה ברמות הפלסטיניות, הישראליות, האזוריות והבינלאומיות. היא מדגישה כי הלקח הבולט ביותר הוא הוכחת מוגבלות ההכרעה הצבאית וחוסר היכולת של הכוח המזוין לכפות הסדר מדיני קבוע.חדאד מסבירה כי ישראל, למרות ההרס הנרחב שגרמה ושליטתה על כ-70% משטח רצועת עזה, לא הצליחה לסיים את שורשי הסכסוך או לכפות פתרון סופי בכוח, מה שמאשר מחדש כי הסוגיה הפלסטינית נותרה סוגיה מדינית שלא ניתן להכריע אותה באמצעים צבאיים או ביטחוניים.הנדסה מחדש של הגיאוגרפיה והדמוגרפיהחדאד מציינת כי המלחמה חשפה את מעבר המדיניות הישראלית מניהול הסכסוך להנדסה מחדש של הגיאוגרפיה והדמוגרפיה ברצועת עזה, באמצעות הרס התשתיות העירוניות, הקמת אזורי חיץ, ודחיפה לעקירה וכפיית עובדות חדשות שקשה לחזור מהן.חדאד מדגישה כי המלחמה היוותה מבחן אמיתי למערכת החוק הבינלאומי, לנוכח חוסר היכולת של המוסדות האו"מיים לעצור את הפעולות הצבאיות או לספק הגנה לאזרחים, מה שהוביל לירידה באמון ביכולתם של מוסדות אלה ליישם את החוק הבינלאומי ולהשיג צדק.המלחמה אינה מוגבלת עוד לעימות צבחיחדאד מציינת כי אופי הסכסוך אינו מוגבל עוד לעימות צבאי, אלא התרחב לתחומי התקשורת, הכלכלה, הבינה המלאכותית והלוחמה הקיברנטית, במקביל לשינוי מוחשי במגמות דעת הקהל הבינלאומית והכרה של מספר מדינות במדינה הפלסטינית.חדאד רואה כי עתיד רצועת עזה קשור לאיזונים האזוריים והבינלאומיים, ולתפקידי המתווכים וההבנות האמריקאיות והאזוריות, וסבורה כי המשך הפילוג הפלסטיני מחליש את היכולת לנהל את השלב הבא, הדורש הנהגה מאוחדת ותוכנית לאומית לניהול השיקום וייצוג הפלסטינים בכל הסדרים מדיניים.חדאד מזהירה כי ההצעות הנוגעות להקמת מועצה לניהול עזה, הקמת אזורים הומניטריים, וסיום תפקיד סוכנות אונר"א, עלולות להוביל ל"הפרטת הסוגיה הפלסטינית", באמצעות הפרדת רצועת עזה מהגדה המערבית וערעור התפקיד המדיני של הרשות הפלסטינית.מסלולים אפשרייםבפרשנותה לתרחישים האפשריים, חדאד מעריכה את המשך חמישה מסלולים עיקריים, הבולטים שבהם: ייצוב הפסקת אש וכניסה לשלב מעבר הכולל ניהול זמני, שיקום והסדרים ביטחוניים אם תהיה רצון בינלאומי ואזורי, בנוסף לאפשרות של המשך המלחמה בקצב נמוך, וכפיית עובדות חדשות בשטח באמצעות הרחבת אזורי החיץ, כאשר הסיכויים להגיע לעסקה מדינית כוללת נשארים מוגבלים, וכן אפשרות של התפרצות הסלמה אזורית חדשה אם ההבנות האמריקאיות-איראניות ייכשלו.חדאד מציינת כי התוצאות המסוכנות ביותר של המלחמה הן שאיפת ישראל לעצב מחדש את הגיאוגרפיה והדמוגרפיה הפלסטינית במקביל להאצת ההתנחלויות בגדה המערבית, מה שהופך את השלב הבא למאבק על צורת הפתרון המדיני עצמו ועל עתיד הסוגיה הפלסטינית כולה.חוסר יכולת המערכת הבינלאומית והאזורית לעצור את המלחמההכותב המומחה לענייני ישראל, מוחמד אבו עלאן דראגמה, מדגיש כי חלוף אלף ימים למלחמת ההשמדה ברצועת עזה חשף באופן חסר תקדים את חוסר יכולתה של המערכת הבינלאומית והאזורית לעצור את המלחמה.הוא רואה כי המשך הפעולות הצבאיות הישראליות לאורך תקופה זו משקף כי הקהילה הבינלאומית לא רק הייתה חסרת אונים, אלא הפכה לשותפה בה באמצעות כישלונה לנקוט בצעדים מעשיים לעצירתה או להטלת אחריות על האחראים לה.הוא מסביר כי המלחמה הראתה את כישלונם של המוסדות הבינלאומיים שהוקמו להגן על עמים ולשמור על החוק הבינלאומי, ובראשם מועצת הביטחון, האו"ם, מועצת זכויות האדם, ובית הדין הפלילי הבינלאומי, ורואה כי הם כשלו בביצוע תפקידם בעצירת המלחמה או במתן הגנה לאזרחים.דראגמה מציין כי מספר מדינות גדולות תרמו לכישלון זה כאשר הודיעו על סירובן ליישם את החלטות בית הדין הפלילי הבינלאומי הנוגעות לראש הממשלה הישראלי בנימין נתניהו ולשר המלחמה לשעבר יואב גלנט, ואישרו כי לא יעצרו אותם אם ייכנסו לשטחן, מה שנחשב בעיניו לאינדיקציה לשותפות בערעור מערכת הצדק הבינלאומית.ישראל לא מתייחסת לאף אחדדראגמה מסביר כי המלחמה אישרה גם שישראל אינה מתייחסת לחוק הבינלאומי, למוסדות הבינלאומיים, או אפילו למדינות אזוריות וערביות הקשורות עמה בהסכמים, בהתבסס על היעדר כל אמצעי הרתעה אמיתיים או סנקציות מדיניות וכלכליות מצד הקהילה הבינלאומית, האיחוד האירופי או הכוחות האזוריים, מה שאפשר את המשך המלחמה לאורך תקופה זו.הוא מעריך כי רצועת עזה תנוע לעבר מציאות המבוססת על חלוקה, כך שחלקים ממנה יישארו תחת כיבוש ישראלי, ואחרים תחת שליטת תנועת חמאס, עם אפשרות להופעת אזור שלישי בפיקוח מועצת הביטחון או ועדת טכנוקרטים בגיבוי אמריקאי, ורואה כי שיקום הרצועה לא יהיה קרוב, וכי המצור יימשך בצורות שונות, בהשתתפות אמריקאית.החתירה לביצוע פרויקט עקירת תושבי הרצועהדראגמה סבור כי ישראל תמשיך לפעול לביצוע פרויקט עקירת תושבי רצועת עזה, ומציין דיווחים שדיברו על הטלת המשימה על המוסד לעקוב אחר תיק זה, בנוסף להעלאתו בפגישות עם גורמים מ"סומלילנד".הוא מציין כי הסיכויים להקמת הנהגה פלסטינית מאוחדת שתאחד את הגדה המערבית ורצועת עזה נשארים נמוכים בטווח הנראה לעין, מכיוון שישראל פועלת למנוע הקמת ישות פלסטינית מאוחדת, מה שאומר המשך הפילוג, המצור וניסיונות העקירה, והישארות רצועת עזה בפני משבר ארוך טווח ללא פתרונות קרובים.עיצוב מחדש של מושגיםפרופסור למדעי המדינה ומומחה לענייני ארה"ב ויחסים בינלאומיים, ד"ר חוסיין אל-דיק, סבור כי חלוף אלף ימים למלחמה הישראלית על רצועת עזה מהווה שלב היסטורי מכריע שעיצב מחדש רבים מהמושגים הקשורים לסכסוך הפלסטיני-ישראלי, ולמעמדה האזורי של ישראל וגבולות כוחה הצבאי, בנוסף להשלכותיה ההומניטריות, המדיניות והמשפטיות העמוקות ברמת האזור והעולם.אל-דיק רואה כי תקופה זו נשאה עמה השלכות קטסטרופליות חסרות תקדים על העם הפלסטיני, במיוחד ברצועת עזה, שם האזרחים היו הקורבנות העיקריים בתוך הרס נרחב שפגע בתשתיות, ופגיעה ישירה באוכלוסייה, וביצוע מעשי טבח והשמדת עם על ידי ישראל, בנוסף לגלות ועקירה ומשבר הומניטרי כולל שהתפשט לכל תחומי החיים.אל-דיק מציין כי הגדה המערבית, בתורה, חוותה באותה תקופה הסלמה חסרת תקדים מאז 1967, שהתבטאה בהרג, הטרדות, הפקעת אדמות, הרחבת התנחלויות ותקיפות ושריפת רכוש, לנוכח חוסר יכולת בינלאומית לעצור הפרות אלה.העליונות הישראלית כשלה בהשגת מטרות מדיניותאל-דיק מסביר כי העליונות הצבאית והטכנולוגית הישראלית לא הצליחה להשיג את מטרותיה המדיניות, שכן ממשלת ישראל לא הצליחה להפוך הישגים בשטח לתוצאות מדיניות ברורות, מה שמשקף מבוי סתום אסטרטגי מתמשך בניהול המלחמה.אל-דיק מבהיר כי שלב זה חשף פער רחב בין הטקסטים המשפטיים ליישום בפועל, בין אם במסגרת החוק ההומניטרי הבינלאומי או מערכת האו"ם, שספגה ביקורת חריפה בשל חוסר יכולתה להגן על אזרחים או לאכוף את כללי המלחמה, עם האשמות כי החלטות מועצת הביטחון מושפעות ממדיניות ארה"ב.אל-דיק מציין את התגברות תפקיד המשפט הבינלאומי, ומצביע על הוצאת צווי מעצר על ידי בית הדין הפלילי הבינלאומי נגד ראש הממשלה הישראלי ושר ההגנה שלו לראשונה, בנוסף להחלטות ואמצעי זהירות שהוצאו על ידי בית הדין הבינלאומי לצדק שכללו עשרה צעדים, שלא יושמו, מה שמשקף את חולשת הרצון הבינלאומי ליישם את החוק הבינלאומי.שינויים בולטים בדעת הקהל הבינלאומיתאל-דיק מדגיש כי דעת הקהל הבינלאומית עברה שינויים בולטים, במיוחד באירופה, שם התנועה העממית המזדהה עם הפלסטינים דחפה ממשלות אירופיות להכיר במדינת פלסטין, בעוד שהרחוב האמריקאי, בתורו, חווה שינויים גוברים שהשתקפו בזירה האלקטורלית בתוך המפלגה הדמוקרטית ועם התקרבות הבחירות אמצע הקדנציה לקונגרס.למרות החזרת הסוגיה הפלסטינית לחזית העניין הבינלאומי, אל-דיק מסביר כי עניין זה לא תורגם למסלול מדיני ממשי, שכן היוזמות, כולל היוזמה הצרפתית-סעודית ופגישת פריז, נותרו בעלות השפעה מוגבלת לנוכח עיסוק האזור במשברים אחרים בלבנון, סודן ואיראן.ברמה הפלסטינית הפנימית, אל-דיק מציין גורמים שדחפו לחוסר יעילות הסולידריות, כולל המשך הפילוג, שיתוק המוסדות והיעדר בחירות, עם שלילת חזרה קרובה לחיים דמוקרטיים, ומדגיש כי העדיפות הייתה לבחירות לפרלמנט ולנשיאות ולא לבחירות המקומיות שהתקיימו בתנאים לא טבעיים.חמישה תרחישים אפשרייםאל-דיק מציג חמישה תרחישים לשלב הבא, הכוללים: הגעה להפסקת אש והסדר מדיני למרות מורכבות ליבת תיק הנשק וניהול הרצועה, או המשך הסכסוך בעצימות נמוכה עם שליטת ישראל על שטחים נרחבים מעזה, או חזרה להסלמה צבאית רחבה, או כפיית כיבוש צבאי ישיר, אפשרות שאינה סבירה בשל עלותה הגבוהה, לעומת תרחיש חמישי הכולל חזרת הרשות הפלסטינית לרצועה, מה שישראל דוחה מחשש לסיום הפילוג הגיאוגרפי בין עזה לגדה המערבית.שינויים מדיניים ואסטרטגיים עמוקיםהכותב והאנליסט הפוליטי והמומחה לענייני ישראל, האני אבו אל-סבאע, מדגיש כי חלוף אלף ימים למלחמה הישראלית על רצועת עזה יצר שינויים מדיניים ואסטרטגיים עמוקים, שהבולט שבהם הוא מעבר הסוגיה הפלסטינית, בעיני חלקים נרחבים מהעולם, מלהיות סוגיה הומניטרית לסוגיה מדינית הנוגעת לזכותו של עם תחת כיבוש לחירות ולהגדרה עצמית.אבו אל-סבאע סבור כי כלל המדיניות הביטחונית והצבאית שישראל נקטה כלפי הרצועה, כולל המצור המתמשך מזה 19 שנה והמלחמות החוזרות ונשנות, כשלו בהשגת הביטחון שאליו שאפה.כישלון הגישה הביטחונית הישראליתאבו אל-סבאע מסביר כי המלחמה הוכיחה את כישלון הגישה הביטחונית הישראלית, בין אם באמצעות המצור או המערכות הטכנולוגיות והצבאיות שהוקמו סביב רצועת עזה, ומציין כי אירועי השבעה באוקטובר 2023 הפילו את תיאוריית ההרתעה הישראלית, והראו כי תפיסת "הביטחון המוחלט" שישראל קידמה אינה קיימת עוד, למרות היכולות הצבאיות והטכניות שהקדישה להגנת גבולותיה.אבו אל-סבאע מציין כי המלחמה תרמה לשינוי מוחשי בדעת הקהל העולמית, ובמיוחד בקרב בני הנוער, כאשר התמיכה בסוגיה הפלסטינית התרחבה, וסיסמאות הסולידריות עמה התפשטו ברחבי העולם, במקביל לירידה במונופול הנרטיב הישראלי, לאחר שפלטפורמות התקשורת והרשתות החברתיות תרמו להעברת תמונות ההרס והקורבנות, מה שחיזק את ההאשמות הבינלאומיות נגד ישראל בביצוע פשעים נרחבים ברצועת עזה.אבו אל-סבאע סבור כי המלחמה חשפה גם, למרות התגברות האהדה העממית העולמית לפלסטינים, את כפל הסטנדרטים השולטים במערכת הבינלאומית, ואת חוסר יכולתם של המוסדות הבינלאומיים, ובראשם מועצת הביטחון והאו"ם, לעצור את המלחמה, ומדגיש כי הדבר מחייב בחינה מחדש של מנגנוני פעולתם של מוסדות אלה ורפורמה בהם כדי להבטיח יישום שוויוני של החוק הבינלאומי.עמידת תושבי עזהאבו אל-סבאע רואה כי עמידת תושבי רצועת עזה סיכלה את ניסיונות עקירתם, למרות הלחצים הצבאיים וההומניטריים, ומדגיש כי המלחמה הוכיחה כי רצון העמים ותנועות השחרור אינו ניתן לשבירה בכוח.בפרשנותו לשלב הבא, אבו אל-סבאע צופה את המשך המצב בשטח כפי שהוא לנוכח הממשלה הישראלית הנוכחית, והמשך סבלם של תושבי הרצועה, עם המשך השליטה הישראלית על שטחים נרחבים ממנה, ושלילת הקמת התנחלויות חדשות בשלב הנוכחי, לעומת אפשרות מוגבלת להפעלת יוזמות בינלאומיות לניהול הרצועה.אבו אל-סבאע רואה כי כל מוצא אמיתי למשבר ברצועת עזה לא יושג באמצעות סיוע הומניטרי, אלא באמצעות פתרון מדיני צודק שיבטיח לעם הפלסטיני את זכויותיו, ומציין כי המלחמה גרמה גם לאבדות בנפש, בצבא ובחברה לישראל, מה שמשקף את כישלונה בהשגת מטרותיה לאחר אלף ימי לחימה.